ביטחון תזונתי בישראל ובאזור לאור המתיחות בהורמוז ובים האדום

השיבושים בים האדום והמתיחות במצרי הורמוז ממחישים עד כמה ביטחון תזונתי תלוי בשרשראות אספקה גלובליות. אירועים הנראים בתחילה כצבאיים או מדיניים משפיעים בתוך זמן קצר על זמני ההובלה, עלויות האנרגיה, זמינות הדשנים ומחירי חומרי הגלם.
גיל הורסקי, משקיע ומנהל ותיק בתעשיית המזון ושותף מייסד בקרן FLORA Ventures, מדגיש כי ביטחון תזונתי אינו מסתכם בהחזקת מלאי במחסנים. מדובר ביכולת של מערכת המזון להמשיך לפעול כאשר נתיב שיט נחסם, ספק מרכזי מפסיק לספק או מחירי האנרגיה עולים בחדות.

הים האדום והורמוז אינם אותו סיכון

הים האדום ותעלת סואץ הם נתיבי מעבר מרכזיים בין אסיה, אירופה והמזרח התיכון. כאשר חברות ספנות בוחרות להקיף את אפריקה, זמני ההפלגה מתארכים, עלויות הדלק עולות ונדרשות יותר אוניות כדי להוביל את אותה כמות מטען.

עבור יבואני מזון, המשמעות היא צורך במלאים גדולים יותר, עלייה בהון הנדרש למימון המשלוחים וסיכון לעיכובים בחומרי גלם, באריזות ובמוצרים מוגמרים. גם חומר גלם בעל חיי מדף ארוכים עלול להגיע מאוחר מדי ולשבש תוכניות ייצור.
מצרי הורמוז משפיעים על תעשיית המזון בדרך שונה. הם אינם נתיב מרכזי לכל התבואות בעולם, אך הם בעלי חשיבות עצומה לסחר באנרגיה ובגז טבעי. גז טבעי משמש גם לייצור דשני חנקן, ולכן שיבוש באזור עלול להעלות את מחירי הדשנים, ההובלה והייצור החקלאי.

כך אירוע בתחום האנרגיה הופך בתוך זמן קצר לאירוע המשפיע על מחירי חיטה, תירס, ירקות, שמנים ומוצרים מעובדים.

האתגר הישראלי

ישראל תלויה במידה משמעותית ביבוא של גרעינים, מספוא, שמנים וחומרי גלם לתעשיית המזון. במקביל, האפשרויות שלה להסתמך בשעת חירום על גבולות יבשתיים מוגבלות. לכן נדרשת אסטרטגיה המשלבת בין יבוא מגוון, ייצור מקומי, מלאי חירום ויכולת מעבר מהירה בין ספקים.
לדברי הורסקי, עצמאות תזונתית מלאה אינה יעד מציאותי או כלכלי. ישראל אינה יכולה ואינה צריכה לייצר בעצמה כל חומר גלם. עם זאת, תלות במדינה אחת, בספק אחד או בנתיב ימי יחיד היא סיכון שניתן וצריך לצמצם.

ארבעה צעדים לחיזוק החוסן

הצעד הראשון הוא פיזור מקורות היבוא. לכל חומר גלם חיוני נדרשים מספר ספקים ממדינות ומאזורים שונים.
הצעד השני הוא ניהול מלאי לפי זמן ההתאוששות של שרשרת האספקה. אין די בקביעת כמות אחידה לכל המוצרים. יש להתחשב בחיי המדף, בקצב הצריכה ובזמינות החלופות.
הצעד השלישי הוא חיזוק ייצור מקומי בתחומים שבהם קיימת לישראל יכולת אמיתית לייצר ערך תזונתי משמעותי.
הצעד הרביעי הוא הקמת מערכת מידע משותפת לממשלה ולמגזר הפרטי, שתציג מלאים, משלוחים, זמני פריקה ומוקדי סיכון.
חוסן תזונתי אינו נבנה ביום שבו מתחיל המשבר. הוא נבנה בשגרה, באמצעות תכנון, פיזור סיכונים ושיתוף פעולה בין המדינה, החקלאים, היבואנים והיצרנים.