על מדף אחד בסופרמרקט אפשר למצוא יוגורט עם חיידקים פרוביוטיים, דגני בוקר “מועשרים בברזל ובוויטמינים” ובקבוקון של ויטמין D. שלושתם מבטיחים משהו לבריאות, והצרכן מתקשה לדעת מה ההבדל ביניהם. מזון פונקציונלי, מזון מועשר ותוסף תזונה נשמעים כמו דרגות שונות של אותו דבר, אבל בפועל מדובר בשלוש קטגוריות שונות מאוד: מבחינת הרגולציה, מבחינת מה שמותר לכתוב על האריזה, ומבחינת מה שאפשר לצפות מהן.
בקצרה: “מזון פונקציונלי” הוא בעיקר מושג שיווקי ומדעי – מזון שנותן לגופנו ערך מסוים מעצם צריכתו. מזון מועשר הוא מזון רגיל שהוסיפו לו ויטמינים או מינרלים לפי כללים מוגדרים. תוסף תזונה הוא מקור מרוכז של רכיבים תזונתיים, בכמוסה, בטבלייה או באבקה, שמוסדר בנפרד. ההבדלים האלה משפיעים ישירות על הדרך שבה כדאי לקרוא את המידע שעל המוצר ולהבין אותו.
מהו מזון פונקציונלי?
המונח נולד ביפן, שבה הוגדרה ב-1991 קטגוריה רשמית של מזונות לשימוש בריאותי מוגדר, שנקראת FOSHU. ביפן מוצר צריך לקבל אישור ממשלתי כדי לשאת את הסימון הזה. משם הרעיון התפשט לעולם. בפועל קוראים “פונקציונלי” למזון שמעבר לערך התזונתי הבסיסי שלו אמור לתרום לתפקוד מסוים בגוף: יוגורט עם תרביות חיות, משקה עם סיבים תזונתיים, חטיף עם חלבון או מוצר עם אומגה 3.
מה שקובע באמת הוא לא המילה “פונקציונלי”, אלא הטענה הבריאותית שמופיעה על האריזה. באיחוד האירופי, שממנו ישראל מאמצת חלק מרגולציית המזון שלה, כל טענה כזו צריכה לעבור הערכה מדעית של ממש. כשאתם קוראים אריזה, כדאי לשים לב אם יש בה טענה מוגדרת, כמו “בטא גלוקן משיבולת שועל תורם לשמירה על רמות תקינות של כולסטרול בדם”, או רק אווירה כללית של בריאות.
פרוביוטיקה היא דוגמה טובה לפער הזה. המילה מופיעה על מוצרים רבים, אבל באיחוד האירופי היא נחשבת בעצמה לטענה בריאותית, ועד היום לא אושרה שם טענה בריאותית לחיידקים פרוביוטיים. זה לא אומר שאין להם השפעה, אלא שהראיות שהוגשו לא הספיקו כדי לקבוע תועלת מוגדרת לאוכלוסייה הכללית. ההשפעה גם תלויה בזן הספציפי ובכמות, ולכן יוגורט אחד עם תרביות חיות אינו שקול בהכרח למשנהו.
מזון מועשר: כשמוסיפים ויטמינים ומינרלים
העשרה היא הוספה של ויטמינים, מינרלים או חומרים מסוימים אחרים למזון, לעיתים כדי להחזיר את מה שאבד בעיבוד ולעיתים כדי לספק רכיב שחסר בתזונה של האוכלוסייה. העשרה יכולה להיות מועילה מאוד, בעיקר כשהיא מכוונת לחסר מוכר. אבל היא גם משמשת כלי שיווקי, וכאן כדאי לקחת את הדברים בפרופורציה כאשר נתקלים ב”מזון מועשר”. למשל, דגני בוקר עתירי סוכר שהועשרו בוויטמינים, הם עדיין עתירי סוכר. הדרך הפשוטה לבדוק היא להסתכל בטבלת הערכים התזונתיים ובסימון התזונתי, ולא רק במסר שבחזית. בדרך כלל כדי להבין כמה ויטמין יש באמת במוצר מועשר, כדאי לחפש את האחוז מהצריכה היומית המומלצת.
תוסף תזונה: מקור מרוכז, לא תרופה
לפי ההגדרה של משרד הבריאות, תוסף תזונה הוא ויטמין, מינרל, חומצת אמינו, צמח או מזון אחר, כולל תמציות ורכיבים שלהם, שדרך הצריכה והייעוד שלהם הם השלמת התזונה באמצעות מקור מרוכז של רכיבים תזונתיים. ההגדרה מוציאה מכלל תוספי התזונה תכשירים רשומים לפי פקודת הרוקחים, כלומר תרופות. במילים אחרות, תוסף תזונה אינו מזון שאוכלים בשביל האוכל, וגם אינו תרופה. עם זאת, חשוב לציין את האינטראקציה עם תרופות. חלק מתוספי הצמחים והוויטמינים עלולים להשפיע על פעולתן של תרופות מרשם, להחליש אותן או להגביר את השפעתן.
הגבול בין הקטגוריות גם הולך ומיטשטש. חברות פודטק מפתחות היום רכיבים שיכולים להגיע לצרכן גם כתוסף בבליעה וגם כרכיב בתוך מוצרים יומיומיים. Lembas, למשל, שהוקמה ביוזמת קרן FLORA Ventures, מפתחת רכיבים טבעיים התורמים לתחושת שובע. השאיפה למזון ככלי טיפולי היא חלק ממגמה רחבה של מזון כתרופה, שמכניסה מניעת מחלות בהדרגה אל המזון שלנו כיעד שאפתני, אך בר השגה, ומחייבת את הצרכנים לקרוא בעיון רב יותר מה בדיוק הם קונים. גם העניין הגובר בלונג׳ביטי ותזונה דוחף מוצרים רבים לגבול הזה.
גיל הורסקי עוסק שנים בנקודת המפגש בין תעשיית המזון לבריאות, והרקע המקצועי שלו כולל ניהול מותגי מזון גלובליים והשקעות בחברות שמפתחות את הדור הבא של המזון. אפשר לשמוע עוד על הנושאים האלה בהרצאות של גיל.
המידע במאמר הוא כללי ואינו מהווה ייעוץ רפואי או תזונתי. לפני נטילת תוספים כדאי להתייעץ עם רופא או דיאטנית.


